נבחרת ישראל בבייסבול השאירה אבק לאחות הגדולה והפחות מוצלחת מהכדורגל, ורשמה הישג יוצא דופן – העפלה היסטורית למשחקים האולימפיים בטוקיו 2020. אז איפה הכל התחיל, ומי חתומים על ההישג המרשים?

"אמר אז יואל סלומון, ושתי עיניו הוזות, אני נשאר הלילה פה, על הגבעה הזאת".
כך סיפר יורם טהרלב כיצד יואל משה סלומון התאהב במושבה הראשונה בארץ, פתח תקווה, ונשאר לישון בלב ביצות וסבך, למרות שלא שמע ציפורים, ולמרות אזהרותיו של הד"ר מזראקי.

כמה סימבולי שגם הבייסבול הישראלי נולד אי שם בפרברי פ"ת, בכפר הבפטיסטים. אוקיי, אולי לא בדיוק שם, אך למתקן הבייסבול המרשים בצפון פ"ת בהחלט יש פרק נכבד ביצירת הבייסבול בארץ.
אז עכשיו, כשיש לנו נבחרת שהעפילה לאולימפיאדת טוקיו 2020, וכולם פתאום מתעניינים בענף שלנו, זה הזמן להרגיש מעט גאווה.

If You Build It, They Will Come

אז קודם כל, איך כל זה קרה? לפני מספר שנים החליטו מספר אנשים שמאוד אוהבים בייסבול, ומאוד אוהבים את ישראל, ובראשם פיטר קורץ הנפלא, לחבר בין שתי האהבות שלהם. זה החל בפיתוח הליגות בארץ, בכל הגילאים, דרך פיתוח מתקנים בכל הארץ, ועד לקידום הנבחרת הלאומית.

במהלך 2012 התמודדה הנבחרת לראשונה ברמות גבוהות. הכחולים לבנים, מחוזקים בכמה שחקני MLB לשעבר, ובשחקנים צעירים שהיום כבר חלקם מככבים בליגה, התמודדו במוקדמות אליפות העולם. ישראל פספסה עליה ל-WBC לאחר הפסד בהארכה 9:7 לספרד, אך הניסיון שנרכש שם בהחלט סייע בהמשך.

במהלך 2016 נרשם ניסיון שני, מוצלח יותר, והנבחרת העפילה לאליפות העולם שנערכה ב-2017. גם שם הכחולים לבנים לא אכזבו, כשהם מסיימים במקום השישי והמפתיע. ואז נרשמה מטרה חדשה: טוקיו 2020.

השלב הראשון היה מוקדמות אליפות אירופה, משם אליפות אירופה עצמה, שם סיימה הנבחרת שלנו במקום הרביעי, שהבטיח עליה למוקדמות המשחקים האולימפיים. זה, למעשה, היה היעד האמיתי של ראשי הנבחרת. אך עם האוכל בא התיאבון, כשניצחונות על ספרד (0:3, מי אמר נקמה?), הולנד (1:8) והמארחת איטליה (2:8), הדליקו את כולם – אפשר לחלום!

הפסד לצ'כיה הוריד את החבר'ה מעט לקרקע, רק כדי לעלות למשחק על הכרטיס לטוקיו עם אש בעיניים, ולהביס את דרום אפריקה 1:11, אנחנו בדרך לטוקיו!

מוולנסיה לישראל

אז מי האנשים שמביאים אותנו לאולימפיאדה? בואו נתחיל בכוכב האמיתי היחיד שיש לנו כרגע.
דני ולנסיה, שקיבל דרכון ישראלי לפני כחודש, הגיע עם רזומה מרשים במיוחד. השחקן הוורסטילי (אינפילדר ואאוטפילדר) בן ה-35, רשם קריירה בת תשע עונות בשבע קבוצות שונות, שכללה ממוצע חבטות של 268., לצד 96 הום ראנס. בהחלט שחקן לגיטימי ב-MLB.
ולנסיה הוביל את כל שחקני הטורניר עם שלושה הום ראנס, לצד ממוצע חבטות מרשים של 375., השביעי הכי טוב בטורניר.

הלאה. נעבור לעמדת הקאצ'ר, שם נמצא את ניק רקלס בן ה-29, שהביא איתו ניסיון בשני הטורנירים הקודמים במדי הנבחרת. ריקלס הספיק לשחק ב-AAA של מספר קבוצות, כמעט טעם את הדבר האמיתי – המייג'ור ליג, ואת הטורניר הנוכחי הוא סיים עם שני הום ראנס וממוצע חבטות של 316..

עמדת השורט סטופ שלנו (עמדת האינפילד החשובה ביותר), אוישה על ידי זאק פנפראס בן ה-34, שאמנם לא עבר את ה-A במיינור ליג, אבל מביא איתו הרבה מאוד ניסיון, שבא לידי ביטוי בהגנה מצוינת, ממוצע חבטות של 313., ומהירות שסידרה לו 1 מ-1 בגניבת בסיסים.

גם בפיצ'ינג היו לנו כמה כוכבים. האיש שהוביל את כל הפיצ'רים בטורניר הוא לא אחר מאשר ג'ואי ווגמן, בוגר רמות ה-AA במיינורס, ששיחק עם הנבחרת גם ב-WBC ב-2017. הוא סיים את הטורניר עם מאזן מרשים של 0:2 ו-ERA של 0.56. לא רע בכלל.

לצידו של ווגמן סייעו ג'ונתן דה מארטה (4 אינינגים ללא ריצות), גבריאל קריימר (3.2 אינינגים ללא ריצות), בנג'מין וואגנר (4.1 אינינגים ללא ריצות), ג'ונתן מוסקוט (4 אנינגים, ERA של 2.25) ודייויד שרעבי (4, 2.25). החבורה הזאת, כולל חיזוקים נוספים, תנסה להוביל את ישראל להישגים גם בטוקיו 2020.

סוף סוף יש לנו נבחרת כדור לעודד בטורניר גדול!